<h1>תניא רבתי סימן נ"ח</h1>
<h2>דף ב:</h2>
מצאתי בשם בעל התרומה ז"ל. בשני ימים טובים של ראש השנה או יום טוב הסמוך לשבת. לפניה או לאחריה. הפתילות שמדליק לצורך יום ראשון, אם נכבו תחילה ביום טוב. כבוי זה קרוי הכנה. לפי שהן יותר טובות להדליקן למחר לצורך יום טוב שני, או לצורך השבת, דאין יום טוב מכין לשבת. וצריך להדליקן בחול ולכבותן בחול, דעתה הן מוכנות בחול. וכן חוזר ומדליקן לצורך יום טוב. ואם כבו אחרי כן אין בכך כלום, ומותר להדליקן לצורך יום טוב שני, או יעשה פתילות אחרות מבחוץ לצורך יום טוב שני. ולא יסמוך על הפתילות הישנות הנותרות מיום ראשון. וכן הלפידים שהובערו קצת ביו"ט א' של ראש השנה וכבו אסור להדליקן ביו"ט שני. וכן לפידים שנותרו בשבת וכבו אסור להדליקן ביו"ט שלאחריו, כי הכבוי הוא הכנה. שטובות הן יותר לחזור ולהדליקן. וצריך עצים אחרים להרבות ולערב בהן. כדאמרינן מרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן. והיינו דאמר בירושלמי, שירי פתילה, שירי מדורה. ושירי שמן, נמי צלול יותר כשמדליקין בו. אבל בשני י"ט של גליות של פסח ועצרת וסכות, אין חששא בכל אלה. שיום אחד מהם חול, ואיסור הכנה לא שייך ביו"ט לחול, שהרי ביצה שנולדה בשבת או ביו"ט מותרת בחול. וכן פירות שנשרו מאליהן מותרין למחר בחול. וכן בשני י"ט של גליות, מה שאין כן בשני י"ט של ראש השנה. או יו"ט הסמוך לשבת לפניה או לאחריה, עד כאן לשון בעל התרומה. אבל ה"ר יצחק ב"ר משה מווינא וה"ר אליעזר מוירונא ז"ל, מצאתי משמם, שאין לחוש לא על שירי פתילות, ולא על שירי לפידים, דשתי קדושות הן ולא כיום ארוך דמי. ועוד דבכי האי גוונא לא שייכא הכנה כלל.
<h2>דף ג.</h2>
ומצאתי שנשאל הר' שמחה מאישפירא ז"ל, מהו לחלוב ביו"ט. כיון דלא אפשר לחלוב מאתמול, והשיב אסור לחלוב ביו"ט, דדוקא לינק דהוה מפרק כלאחר יד התירו. ודוקא במקום צערא, אבל לחלוב כדרכו אפילו במקום צערא ביום טוב אסור.
<h2>דף ג:</h2>
תניא אחד ביצה שנולדה בשבת. ואחד ביצה שנולדה ביום טוב. אין מטלטלין אותה, לא לכסות בה את הכלי, ולא לסמוך עליה כרעי המטה. אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר. ירושלמי ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה. ואם נתערבה באלף אותה הביצה שנולדה ביו"ט ואינו מכירה, כולן אסורות ביו"ט. לפי שהיא דבר שיש לו מתירין, שהרי לכשיבואו ימי החול מותרת. וכל דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף לא בטיל.
<h2>דף ד.</h2>
איתמר שבת ויום טוב הסמוכין זה לזה. בין מלפניהם בין מלאחריהם. רב אמר נולדה בזה אסורה בזה. רבי יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה. ואף על גב דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, בהא הלכתא כרב. דאמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת. בין לקולא בין לחומרא, חדא הא דאמרן. ואידך, שני ימים טובים של גליות, רב אמר נולדה בזה מותרת בזה, ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה. והלכתא כרב. ואידך, שני ימים טובים של ראש השנה רב ושמואל דאמרי תרווייהו נולדה בזה אסורה בזה. והוא הדין בפירות שנתלשו מן המחובר. וחיה דגים שנצודו בשבת אסורין ליום טוב. וכן אם נצודו או נתלשו ביום טוב אסורין לשבת. ובשני ימים טובים של ראש השנה, אם נתלשו או נצודו בראשון, אסורין אף בשני, ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו. אבל בשני ימים טובים של גליות, כגון פסח, שבועות, וסכות, שחלו להיות בתוך השבוע. ואין שבת אצלם לא לפניהן ולא לאחריהן.
<h2>דף ד:</h2>
ועצים שנשרו מן הדקל או משאר אילנות בשבת, אם למחר ביום ראשון יום טוב אסור להסיקן משום הכנה דאין שבת מכין ליו"ט.
ביצה שנולדה ביו"ט ראשון מותרת בשני, וכן פירות שנתלשו וחיה ועוף ודגים שנצודו בראשון מותרין בשני.
<h2>דף ו.</h2>
ותניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות. מותרות לאוכלן ביו"ט איתמר אפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר אסור מוקצה הוא, ושמואל אמר ואיתימא רבי יוחנן אמר מותר, הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. מצאתי בשם בעל המאור ז"ל דהלכתא כשמואל, דהא איכא רב כהנא ורב אסי דסברי לה כשמואל. ורבינו ישעיה ז"ל פסק הלכה כרב. ובעל עשרת הדברות ז"ל כתב אע"ג דתניא כוותיה דשמואל ואיתימא ר' יוחנן ואיכא למימר דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, כיון דתניא בתרווייהו הא קיימא לן דמוקצה דאורייתא. ובשל תורה הלך אחר המחמיר לפיכך הלכה כרב. ועגל שנולד ביו"ט מותר. ואפילו רב מודה דשרי, כיון שמוכן הוא אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה, והוא שיודע בודאי שכלו לו חדשיו, שאם אינו יודע שכלו לו חדשיו היה אסור לאוכלו עד ליל שמיני. דקיימא לן כל שלא שהא שבעה ימים בבהמה הוי נפל, לפיכך אם אינו יודע בודאי שכלו חדשיו אסור שמא נפל הוא. ועגל שנולד מן הטרפה כתב בעל עשרת הדברות שמותר לשוחטו ביו"ט הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. דקיימא לן מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, דדעתיה דאינש אכל מאי דחזי ליה, וכן מצאתי בשם בעל המאור ז"ל, לפי שמוכן על גב אמו לכלבים ומתיר עצמו בשחיטה. לפיכך מותר עגל שנולד מן הטרפה.
<h2>דף ח.</h2>
הכניס עפר לגינתו ולחרבתו מותר לכסות בו. אמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו ביום טוב. והוא שיחד לו קרן זוית.
<h2>דף ח:</h2>
ואם שחט צפור מערב יום טוב אין מכסין דמו ביו"ט. ואם שחטו ביום טוב, יכסה דמו בעפר מוכן שיש לו בביתו, או באפר כירה שהוסק מערב יום טוב. ואם אין לו אפר אלא ממה שהוסק ביו"ט, או אם הוא חם כל כך שראוי לצלות בו ביצה, מותר לכסות בו, ואם לאו אסור.
וכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה, אין שוחטין אותו ביום טוב לכתחילה. ואם שחטו אין מכסין את דמו אפילו בעפר מוכן ובאפר כירה. לפי שהרואה שמכסין דמו ביו"ט, יאמר מין חיה הוא, שאם היה ספק לא הטריחוהו חכמים לכסות דמו ביום טוב מספק, ויבא להתיר חלבו כחלב של חיה גמורה. אבל לערב מוצאי יום טוב מכסין את דמו, אם רשומו ניכר. וכן השוחט אותו בחול צריך לכסות את דמו, דמספקא אמרי ליה רבנן טרח וכסי. ואין לחוש שהרואה שמכסין דמו יתיר חלבו כחלב חיה כמו שאנו חוששין ביום טוב.
<h2>דף יא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. רב אדא בר אהבה מערים ומלח לה גרמא גרמא. כלומר לאחר שמלח חתיכה אחת היה אומר החתיכה האחרת עריבה עלי עד שהיה מולח את כולם. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. אבל בשם רבינו גרשום ז"ל, פירוש מערים ומלח גרמא אגרמא. כלומר היה מולח חתיכה על חברתה, ונמצא שמלח אותו שרוצה לאכול ביום טוב ואותו הנשאר. ואם תאמר הרי הערמה אסורה ביו"ט כאן הותרה ההערמה. שאם לא תתיר לו למלוח ע"י הערמה אתי לאימנועי משמחת יו"ט. כך מצאתי בשם החבר ר' בנימין ב"ר אברהם ז"ל.
ומצאתי בשם הגאונים ז"ל שאסור למרט הנוצה שבבית השחיטה ביום טוב כשרוצה לשחוט את העוף. וכן מצאתי בשם בעל היראים ז"ל שאסור. דאורחיה הוא במריטה. ועוד הא אפשר לשוחטו בלא מריטה. אבל בשם רבינו ישעיה ז"ל מצאתי שמותר למרט ואין איסור בדבר כלל, דקיימא לן כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה שפטור עליה.
<h2>דף יד.</h2>
תנן התם בית שמאי אומרים תבלין נדוכין במדוך של עץ והמלח בפך ובעץ הפרור. ובית הלל אומרים תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ. ופסקו רבוותא דפלפלין לא בעו שנוי. ומלח בעי שנוי. והא דתנן שוחקין את הפלפלין בריחים שלהן וחכמים אוסרין. כתב בעל עשרת הדברות דוקא בריחים שלהן אסור, דהוי כטחינה ותניא אין טוחנין ואין בוררין וכו'. אבל במדוך של אבן מותר, דפלפלין כתבלין דמו. והא דאמרינן הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי, תרתי תרתי אסור, איכא מאן דמוקים לה בשבת, ואיכא מאן דמוקים לה ביו"ט. ופסק רבינו יצחק פאסי ז"ל מסתברא כמאן דמוקים לה בשבת. והכי מסתברא דתבלין לא בעו שינוי. ובשם רבינו ישעיה ז"ל מצאתי, אע"ג דתנן תבלין נדוכין במדוך של אבן, פלפלין בריחים שלהם אסור. דקא עביד עובדא דחול.
<h2>דף טו:</h2>
תנו רבנן חייב אדם לשמח את ביתו ברגל שנאמר (דברים טז) ושמחת בחגך. במה משמחן אנשים בראוי להם דהיינו ביין ונשים בראוי להן דהיינו בבגדים הראוין להן. תניא ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר. שנאמר (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. עכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין. שנאמר (תהלים קד) ויין ישמח לבב אנוש. מצאתי בשם בעל היראים ז"ל למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם וכל דבר שמחה המשמחו חייב אדם לעשות ברגל בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח כאכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות. וכשם שחייב לשמוח בעצמו כך חייב לשמח בניו ובנותיו ובני ביתו. שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. וכשם שחייב לשמח בניו ובני ביתו. כך חייב לשמח את אחרים עמו. שנאמר (דברים טז) והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך. אמר הקב"ה ארבעה בני בית יש לי. לוי. גר. ויתום. ואלמנה. וארבעה בני בית יש לך. בנך. ובתך. ועבדך. ואמתך. אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. וכן בעזרא הוא אומר (נחמיה ח) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו.
<h2>דף כא.</h2>
תניא אך אשר יאכל לכל נפש שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע. כענין שנאמר (ויקרא כ"ד) ומכה נפש בהמה ישלמנה. ת"ל לכם. לכם ולא לכותים. לכם ולא לכלבים. דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר אפילו נפש בהמה במשמע. אם כן מה ת"ל לכם. לכם ולא לכותים. ומה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את הכותים. מרבה אני את הכלבים שמזונותיו עליך. ומוציא את הכותים שאין מזונותיו עליך. פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל דהלכתא כר' יוסי הגלילי. ובעל המאור פסק כר' עקיבא. ואסור לו לישראל לזמן את הכותי שיאכל עמו ביום טוב. גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל אם ירצה לזמנו אחר שתיקן כל צרכי סעודתו וסמוך לסעודה. שאין לחוש שמא ירבה בשבילו. הרשות בידו. אבל בשבת מותר לזמן הכותי שיאכל עמו. לפי שכבר טרח בסעודת שבת מערב שבת. ואין לחוש שמא ירבה בשבילו.
<h2>דף כב.</h2>
ומותר לכחול העין ביו"ט היכא דאיכא סכנה. ודוקא מישראל ובמקום דאיכא סכנה. אבל מנכרי מותר לכחול את העין אפילו שלא במקום סכנה. כך פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל. אבל רבינו ישעיה ז"ל פסק שמותר לכחול את העין אפילו סוף אוכלא ופצוחי עינא. דהיינו דליכא סכנה. משום דקיימא לן כר' יהודה במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט. ומלכם לכל צרכיכם שרינן להו דחד טעמא אית להו.
<h2>דף כג:</h2>
אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב ואין נותנין לפניהן מזונות. אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין. זה הכלל כל שמחוסר צידה אסור. ושאינו מחוסר צידה מותר. והיכי דמי מחוסר צידה. כל שאומר הבא מצודה ונצודנו. והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל.
<h2>דף כד:</h2>
ואווזין ותרנגולין אע"פ שאומר הבא מצודה ונצודנו מותרין. לפי שבאין לכלובן בערב. ואין הולכין לדרכן חוץ לישוב לגמרי. שחוזרין הן לביתן ומזונותן עליך. אתל יוני שובך. ויוני עליה. וצפורים שקננו בטפיחין ובביראות. אע"פ שבאין לכלובן בערב אסורין בלא זימון. והצדן חייב.
<h2>דף כה.</h2>
וחיה שקננה בפרדס הסמוך לעיר. כגון איל וצבי וכיוצא בהן, אינה צריכה הבת שלהן זימון. אבל אמה צידה מעליא בעיא מערב יום טוב. ולא מהני בה זימון. ובעל עשרת הדברות כתב בשם רבינו אפרים ז"ל יוני שובך, ויוני עליה. דמהני בהו זמון דוקא בגוזלין קטנים שאין לחוש שילכו להן. דומיא דחיה שקננה בפרדס שבנה לא בעי זימון. אבל בגדולים לא מהני זימון. דהא אמרינן הצדן חייב דהא פרחי ואזלי לעלמא. וצפור דרור הבא לזמן אותה מבעוד יום. צריך לקשור אותה בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה.
ואם שחט בהמה כשרה לא יביאנה במוט ובמוטה לפי שנראה כמעשה חול, אבל מביאה בידו איברים אברים.
<h2>דף כז:</h2>
אין פוסקים דמים על הבהמה לכתחילה ביו"ט אלא אם הוצרך ליקח בשר ביום טוב ולא פסק דמים מערב יום טוב. מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו. ושוחט אחת מהן ביום טוב. והאחרת מניח למחר. וכמו שמוכר האחרת למחר. כך נותן לו בעד אותה ששחט ביו"ט. והוא הדין נראה שיוכל לעשות אם הולך לטבח. בין ישראל בין נכרי וישחוט בהמה בלא פסוק דמים ובלא זכירת מקח וממכר. אלא נוטל ממנה מה שירצה ולמחר בחול פורע לו המעות כמו שיוכל. ובלבד שלא יאמר לטבח תן לי הבשר בכך וכך מעות. אלא תן לי רגל אחת. או חצי רגל. או כמו שירצה בלשון הזה. תניא נמי הכי. לא יאמר אדם לחבירו הריני עך בסלע. הריני עמך בשתים. אלא אומר לו הריני עמך למחצה. לשליש. ולרביע. והא דאמרינן שוחטין ומחלקין ביניהם. מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל דוקא בלא גורל. כגון שהיו מוותרין זה לזה. ואין מקפידין אם יקח חברו מנה יפה. אבל אם היו מקפידין וצריכין גורל ביניהן אסור. כדאמרינן מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו. עם בניו ועם בני ביתו אין, עם אדם אחר לא. מאי טעמא כדאמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה. משום משקל. משום מנין. משום לווין ופורעין ביום טוב.
<h2>דף כח.</h2>
אין משחיזין את הסכין ביום טוב אבל משיאה על גבי חבירתה. ודוקא במשחזת של אבן אסור. אבל במשחזת של עץ מותר לחדד את הסכין. כך כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. וסכין שעמדה כלומר שאינה חותכת יפה. מותר לחדדה ביום טוב. והוא שקודם לכן היתה חותכת מעט בדוחק. אז מותר לחדדה מעט ביום טוב. אבל אם לא היתה חותכת כלל. אסור לחדדה ביום טוב. לפי שבחידוד זה משים אותה כלי. לפיכך אסור. ומצאתי בשם רבינו חננאל ורבינו יצחק פאסי ז"ל. דוקא אגב ריחיא. או אגב דיקולא מותר לחדד הסכין שעמדה מחידודה. אבל במשחזת של אבן אסור לחדדה כלל. ובשם הגאונים ז"ל מצאתי שמותר להשחיז את הסכין אפילו במשחזת של אבן. וכן מצאתי בשם רבינו ישעיה ז"ל. אם נפגמה ביום טוב או עמדה מותר לחדדה כר' יהודה במשחזת. כיון שלא היה אפשר לתקנה מערב יום טוב. דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף. אחד סכין שנפגמה. ואחד שפוד שנרצם. ואחד גריפת תנור. באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. שרבי יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש. וחכמים אוסרין. דתנן אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ור' יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש. אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה. אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמי. שמע מינה דהלכה כרבי יהודה.
<h2>דף כח:</h2>
ושפוד שנרצף (שנכפף) אסור לתקנו ביום טוב. ואע"פ שיוכל לפושטו בידיו אסור לתקנו. לפי שכשפושט אותו משוי ליה מנא. שהריצוף שלו כעין שבירה הוא. ולא היה יכול ליהנות בו בעודו כפוף. וכן מצאתי בשם הר' זרחיה בעל המאור. ובעל עשרת הדברות כתב שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב. אית דמפרשי משום טירחא דלא צריך. ומסתברא אפילו לר' יהודה קאמר, וכגון דנרצף מערב יום טוב. ואשמעינן אע"ג דפשיט ליה בידיה אסור. אי נמי אסור לתקנו בקורנס קאמר. אבל בידו מותר. ושפוד שצלו בו בשר אע"פ שאין עליו בשר. שומטו ומניחו בקרן זוית כדי שלא יזיק לבני הבית.
לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר. אבל שוחט והן מחלקין ביניהן למחצה לשליש ולרביע. הכל כפי מה שרוצה ממנה. וטבח אומן אסור לשקול בשר ביד. כלומר ליקח הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין משקל הבשר כנגד המשקל שבידו. אי נמי ליקח הבשר בידו ולכוין כמה הוא שוקל. לפי שנראה כמעשה חול. ואסור לשקול בשר במים בכלי שיש בו סימנים, שאם יש בו מים עד כאן, שוקל כך. ואם יש בו מים עד כאן, שוקל כך. ובשם החבר ר' בנימן ב"ר אברהם הרופא ז"ל מצאתי. ממלאין מים בגיגית או בירה. וכלי אחד צף על פני המים בתוך הגיגית או בתוך היורה ונותנין הבשר בכלי הצף על פני המים. ולפי כובד משקל הבשר הכלי שוקע במים. והכלי מסומן עד כאן ליטרא אחת. או שתי ליטרות, כפי מה שהוא שוקע במים ולפי מנהג משקל המקום. וכזה הענין מפורש במעשה בן סירא. כשאמר נבוכדנצר ליתן לו משקל ראם זהב. ואמר לו באיזה פלס ומאזנים יעלה הראם. והיאך ישקלו כנגדו הזהב. והשיב לו בן סירא להכניס הראם בתוך ספינה גדולה. וכפי מה ששוקעת במים עם הראם כן ישקיעוה במים עם הזהב. ואסור לעשות נקב לבשר כדי לאחוז בו. לפי שהוא מעשה חול. ודוקא בסכין. אבל ביד מותר לעשות בו נקב דשינוי הוא. ומותר לעשות סימן בבשר. כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא.
<h2>דף כט.</h2>
אומר אדם לחנוני מלי לי כלי זה. אבל לא במדה רבי יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו. מאי אבל לא במדה, אמר רבא לא יזכיר לו שם מדה, אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו. לפי שדרך בני אדם לשתות בכלי המיוחד למדה. וכן כתב בעל עשרת הדברות.
<h2>דף כט:</h2>
תנו רבנן אין שונין את הקמח ביום טוב. משום ר' פפיוס ור' יהודה בן בתירה אמרו שונין. ושוין שאם נפלו לתוכו צרור או קיסם שמותר לשנותו. דביתהו דרב יוסף הוה ניהלא קמחא אגבא דמהולתא. אמר לה חזי דאנא ריפתא מעלייתא בעינא מינך. דביתהו דרב אשי הות ניהלה קימחא אגבא דפתורא (שלחן). אמר רב אשי הא דידן ברתיה דרמי בר אבא היא. ואי לאו דחזאי בבי נשא לא הות עבדא. מצאתי בשם רבינו אליעזר מטוליטיל"ה ז"ל. הא דאמרן שונין קמח ביום טוב, בלא שינוי משמע. דאמר לה רב יוסף לדביתה אנא ריפתא מעלייתא בעינא. ולא דמי לשפוד שנרצף, דהתם לא יזיק לבשר אע"פ שהוא עקום, אבל הכא מקלקל הלחם אם הוא שחור.
אומר אדם לחבירו תן לי כל כך ביצים או כל כך אגוזים במנין. שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו. תנו רבנן הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד. או טלה אחד. אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כתף אחד או ירך אחד. אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד. אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ככר אחד. או גלוסקא אחת. אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשר ביצים. חמשים אגוזים. ועשרה אפרסקים, וחמשה רימונים, ואתרוג אחד, או פחות או יותר, כפי מה שיצטרך לו ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, רבי שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין. פירש רבינו שלמה ז"ל ובלבד שלא יזכיר לו שום מקח דמים. ורבינו יצחק פאסי ז"ל פירש סכום מקח כגון שיש לו עליו כסף, לא יאמר תן לי בכסף ויש לך עלי כסף אחר הרי יש לך בידי שני כספים, וסכום מנין לא יאמר לו הרי יש לך בידי חמשים אגוזים, תן לי חמשים אחרים, ויהיו לך בידי מאה, ויש לפרש סכום מנין הרגיל ליתן בפשוט או בדינר לפי שמגלה בדעתו שרוצה כפי הסכום הרגיל למכור בחול. וכתב בעל הלכות גדולות דוקא חנוני ישראל, אבל חנוני נכרי במידי דאיתיה במחובר, אי נמי כגון קימחא דאיכא למימר דאיטחון ביו"ט או בא מחוץ לתחום, או ביצים דאיכא לימר דאיתילידו ביומא טבא. אסור למישקל, כדגרסינן נכרי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור, והוא הדין לדבר הנעשה בו איסור מלאכה לישראל. ובעל עשרת הדברות כתב מסתברא דאפילו חנוני נכרי קאמר דאי משום טחינה הוי ראוי לכוס ולית ביה מוקצה, ואפילו הפת שנאפה בשבילו התירו הגאונים למיכל היכא דליכא למיחש גזירה שמע ירבה בשבילו, ומשום שנאפה בעצי מוקצה ליכא, דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה, ומשום ביצים דאיתילידו ביומא טבא לא חיישינן דלא איתחזק איסורא, אבל במחובר חיישינן דאיתחזק איסורא, ומההיא ליפתא דאתאי למחוזא ביו"ט, שמעינן נמי שלוקחין מחנוני נכרי, עד כאן לשון בעל עשרת הדברות.
<h2>דף לא.</h2>
אין מבקעין עצים מן הקורות. ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב. אבל אם נשברה מערב יו"ט מבקעין אותה. וכשהן מבקעין. אין מבקעין לא בקורדום. ולא במגל יד. ולא במגירה. לפי שיש בזה מעשה חול. אלא בקופיץ ירושלמי. נשברה מערב יום טוב. מבקעין כשאין עליה תואר כלי. אבל יש עליה תואר כלי אפילו נשברה מערב יום טוב אסור.
<h2>דף לב.</h2>
אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי. ואין עושין פחמים. ואין חותכין את הפתילה לשנים. ר' יהודה אומר חותכה באור בפי שתי נרות. וכגון שצריך לשתי נרות. כן פירש רבינו שלמה ז"ל. והכי איתא בירושלמי בצריך לשתיהן. ומותר למחוט את הפתילה ביום טוב. כלומר אם ראש הפתילה נעשית כמו פחם שאינה מאירה יפה מותר להסירה ולתקנה כדי שתאיר יפה. תני בר קפרא ששה דברים נאמרו בפתילה שלשה להחמיר. ושלשה להקל. להחמיר, אין גודלין אותה לכתחילה ביו"ט. ואין מהבהבין אותה באור. ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא כמתקן כלי. להקל, ממעכין אותה. ושורה אותה בשמן. וחותכה באור בפי שתי נרות. ואסור לכבות את הנר ביו"ט. ואסור לכבות את הבקעת. בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית או שלא תתעשן הקדירה הכל אסור. כך פסק רבינו יצחק פאסי ז"ל. אבל רבינו ישעיה ז"ל פסק שמותר לכבות את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית. או כדי שלא תתעשן הקדירה. ומותר לכבות את הדליקה משום אבוד ממון. דקיימא לן כר' יהודה במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב. כך פסק רבינו ישעיה ז"ל. ואסור להטות את הנר לאחוריו ביום טוב. כדי שלא יהא השמן נמשך אחר הפתילה ותכבה מהרה. דאמרינן עולא איקלע לבי רב יהודה. קם שמעא וזקף שרגא. איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר. והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. כלומר הלא גם זה שהטה את הנר לאחוריו כדי שתכבה הנר הוא כמו מסתפק ממנו. אמר ליה לאו אדעתאי. כלומר לא מדעתי ולא מרצוני עשה השמש מה שעשה. והוא היה סבור שמדעתו עשה השמש.
<h2>דף לב:</h2>
דביתהו דרבי חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא. אמר לה ר' חייא חזי דאנא ריפתא מעלייתא בעינא. כלומר רמז לה שתגרוף את התנור שלא יתקלקל הפת. אמר ליה רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ואיזדהר מחרוכא.
(ת"ר) [תנן] אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח. ואין גורפין תנור וכירים. אבל מכבשין ואינו מאסף אותו במקום אחד בתנור או בכירה. ואם אי אפשר לו לאפות אלא אם כן גרפו מותר. דמכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב הן ומותרין לעשותן ביום טוב.
<h2>דף לד.</h2>
תנו רבנן מולגין את הראש ואת הרגלים במים חמין. ומהבהבין אותו באור. אבל אין טופלין אותו בחרסית. ולא באדמה. ואין גוזזין אותו במספרים. ואין גוזזים את הירק בתספורת שלו. אבל מתקנין את הקונדס ואת העכביות ומסיקין ואופין בפורני (תנור גדול) אם יש לו אוכלין מרובין וצריך לפת הרבה. ומחמין חמין באנטיכי. אבל אין אופין בפורני חדשה שמא תפחת. מצאתי בשם רבינו ישעיה שכתב בשם רבינו שמעון קיירא ז"ל, הא דאמרן מולגין את הראש ואת הרגלים. דוקא ראש ורגל. אבל גדיא כוליה לא מלגינן דאפשר לאשלוחי משכיה (להפשיט עורו) ובעל עשרת הדברות כתב דלא דייק. דהא ראש ורגל נמי אפשר לאשלוחינהו. אלא מנהג נקט. ובאתרא דנהיגי. בגדיא נמי שרי. ובשם רב כהן צדק ז"ל מצאתי על מליגת הראש וגדי ועוף במים רותחין ששאלתם. סתמתם דבריכם ולא פירשתם מה שהוצרך לכם לשאול. אם ביום טוב, אם בחול. אם ביום טוב, מותר. שנאמר (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש וגו'. ושנינו מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותו באור. זו היא הלכה. ואם בחול הוצרך לכם. ומשום איסור והיתר שאלתם. הרוצה למלוג כך יעשה. ירתיח מים ביורה וישפכם על הגדי. או ישפכם לכלי אחר ויתן הגדי בתוכו. אבל לא יתן את הגדי בתוך היורה רותחת. ואם נתנו בתוך יורה רותחת יש בו איסור חלב ואיסור דם. מפני שהלכה רווחת היא שכלי ראשון מבשל. ונעשה כמי שנתבשל חלבו ודמו בו. ודבר זה יו"ט וחול שוין. עד כאן דברי רב כהן צדק ז"ל.
ומותר לאפות הפת בפורני ביו"ט אם יש לו אוכלין מרובין.
תנו רבנן אין נופחין במפוח ביו"ט. אבל נופחין בשפופרת. ואין מתקנין את השפוד. ואין מחדדין אותו ואין פוצעין (משברין) את הקנה לצלות בו מליח. אבל פוצעין את האגוז במטלית (בסמרטוט), ואין חוששין שמא תקרע.
<h2>דף לה:</h2>
משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת. אמר רב נחמן לא שנו אלא באותו גג. אבל מגג לגג לא. ואפילו גגותיהן שוין. תנא לא ישלשלם בחבל. ולא יורידם בסולמות. ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף. וכן כדי יין וכדי שמן. ונותנין כלים תחת הדלף בשבת.
<h2>דף לו:</h2>
תנא נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע. וגרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאם לאשפה. וכשמחזירן נותן לתוכן מים. ואפילו בפני עצמן מותר להוציאן. דההיא עכברתא דאשתכח באיספרמקי (במיני בשמים) דרב אשי ואמר להו נקטוה בצוציתה ואפקוה.
<h2>דף לז.</h2>
המוסר בהמתו לשני רועים. הרי היא כרגליו. לפי שאין אנו יודעין למי ימסור אותה. אבל לרועה אחד הרי היא כרגלי הרועה.
